רבי זירא הוה קא משתמיט מדרב יהודה, דבעי למיסק לארעא דישראל. דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר +ירמיהו כז+ בבלה יובאו ושמה יהיו. אמר: איזיל ואשמע מיניה מילתא, ואיתי ואיסק.
Rav Yehudah believed that “anyone who goes up from Babylonia to Israel transgresses a positive commandment.” But Rabbi Zeira disagreed and made up his mind to make aliyah, and so for some time he avoided Rabbi Yehudah.
This opinion of Rav Yehudah is quoted on Ketubbot 111a, along with a second statement:
אמר רב יהודה אמר שמואל: כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל, כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות.
Rav Yehudah says in Shemuel’s name that, just as you may not leave Israel for Babylonia, you may not leave Babylonia for other countries.
My adventure researching these statements led me to this article by Rabbi Samuel K. Mirsky, published in the Winter 1956 issue of Or Mizrah. Or Mizrah apparently was a Torah periodical of Mizrahi, started in 1952. Rabbi Mirsky was born in Russia in 1878 and raised in Jerusalem. He immigrated to America in 1925, where he was a pulpit rabbi in Borough Park, an activist for Mizrahi, and a teacher at RIETS until his death in 1967. He was an expert on early rabbinic manuscripts, and published critical editions of works by ge'onim and rishonim, including a five-volume edition of the She'iltot.
Rabbi Mirsky notes, first off, how the Rav Yehudah's statement in Ketubbot has a "strange sound" in the context of the "powerful longings" for Israel found in the final pages of that tractate. Rav Yehudah himself was also noted for his love of Israel on Berakhot 43b:
האי משחא דאפרסמון מאי מברכין עילויה? א״ל הכי אמד רב יהודה בורא שמן ארצנו. א״ל בר מיניה דרב יהודה דחביבא ליה ארץ ישראל
But the more immediate problem is that the two statements of Rav Yehudah appear to contradict each other. The latter statement sounds like it says that only leaving from Babylonia to “other countries,” not Israel, is prohibited, while the other sounds like it prohibits leaving Israel. The Maharit thus suggests that the second statement was said in Shemuel’s name, but not Rav Yehudah's own opinion, which would be the first statement.
On the other hand, the Rambam combines the two statements of Rav Yehudah into one halakhah, at the end of Hilkhot Melakhim 5. That chapter of the Mishneh Torah condenses some of the most powerful expressions of love for Erets Yisra'el from the Talmud, and definitely influenced my decision to make aliyah (I'll keep linking, go ahead and keep clicking!).
Here's how the Rambam codifies Rav Yehudah's statement:
כשם שאסור לצאת מהארץ לחוצה לארץ כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו
That's the source for Rav Yehudah's first statement applied to his second statement. The Kesef Mishneh explains that the Rambam understood that Israel is included in the “other countries” you may not immigrate to from Babylonia, so the statements overlap, though Rabbi Mirsky notes again that this is not the pashtut of the second statement.
Rabbi Mirsky suggests that these two statements of Rav Yehudah are indeed one opinion. The reason for this opinion is a matter of disagreement between Rambam and Rashi. Thanks to the wonders of OCR, which seems to have a done a pretty good job on the PDF from HebrewBooks, here are Rabbi Mirsky's own words:
ולפי עניות דעתי נראה שאין כאן סתירה בין שתי המימרות של רב יהודה, בשמו ובשם רבו שמואל, אבל יש כאן שתי שיטות, של רש״י והרמב״ם בהבנת גוף מימרות אלו וטעמן.
הרמב״ם סבר שכוונת רב יהודה היתר. לפרש את הפסוק ״בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה׳ ״, שאנשי הגולה הבבלית נצטוו לא לנסות לדחוק את הקץ ולמרוד ולעלות לפני הזמן המוכשר, כדי שלא יכשלו כדרך שנכשלו בשעתם ״בני אפרים נושקי רומי קשת״ ודוחקי הקץ ממצרים, וגם שלא יתפזרו מבבל לשאר ארצות, כי אם ישארו שם עד יום פקידה מוכנים לעליה לא״י. והן בצדק העירו התוס׳, שאע״פ שפסוק זה נאמר בגלות ראשונה ע״י נבוכדנצר, יש לומר שגם בגלות שניה הקפיד המקרא על כך, היינו שאם לא עלו כלם בימי זרובבל ועזרא, מפני סבות שונות, ומהן גם הפסקת העליה ע״י השלטון, היה ונשאר הישוב היהודי בבבל, גם לאחר הגלות השניה, משען ומילוא לא״י, וקיווה תמיד ליום פקידה חדשה שיוכלו להיות מוכנים לה.
וזהו שאנו אומרים בתפלת מוסף של רגלים: ״ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו״. החטא אינו רק בגלותנו אלא בהתרחקותנו מעל אדמתנו, היינו שנתפזרנו למקומות רחוקים מבבל וממצרים ומן הארצות הקרובות לארצנו שגלינו שם. והלא באותן הארצות הקרובות התקינו נביאים וחכמים שינהגו מצוות התלויות בארץ (ראה יבמות פב, בתוד״ה ירושה, וחולין ו, בתוד״ה והתיר, רמב״ם ה׳ תרומות פ״א) ומשם נוח לעלות בשעת פקידה.
ואמנם בזמננו הלא ראינו, שאותן גליות שבעירק (בבל העתיקה) ושבתימן עלו מיד עם פקידה ואילו הגלויות הרחוקות, כזו שלנו באמריקה, לא נעו ולא זעו. ראה הרמב״ם את שתי המימרות של רב יהודה, בשם עצמו ובשם רבו, שטעם אחד להן, והוא המקרא שבירמיה: ״בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה׳ ״, שכן אם לא נאמר כך הרי יסתרו שתי המימרות אהדדי. כוונת רב יהודה היתר. לדעתו, שיש צורך בישוב מרוכז של היהודים בבבל לטובת א״י גופה בשעת כושר ופקידה. וזמנו של רב יהודה לא היתר. כנראה זמן פקידה לא״י, ועליתם של יחידים גדולים, אלה שיש בידם להשפיע מרוחם לטובה על שאר הישוב היהודי בבבל, היתר. מחלישה לדעתו את הישוב שם ולא מוסיפה הרבה לא״י. ומאותו טעם גופו אמר בשם שמואל שאסור לצאת מבבל לשאר הארצות. כך הבין הרמב״ם את המימרות של רב יהודה.
רש״י לעומת זה סבר אף הוא, שטעם אחד לשתי המימרות של רב יהודה, שכן אחרת הלא יסתרו אהדדי, כאמור, אלא שלדעתו הטעם בשניהם אינו אלא משום הרבצת התורה המצויה שם. ויש לדייק בלשון רש״י ד״ה כך אסור לצאת מבבל: ״לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד״. מה פירוש ״תמיד״? הפירוש הוא, לדעתי, כמו שב״נר תמיד״, היינו שאותו נר יאיר אף כשיכבו שאר הנרות. ודאי, סבר רש״י, שגדולה היתה חבת רב יהודה לא״י אלא שראה כמיסד ישיבת פומפדיתא, שיש צורך ב״נר תמיד״ בבבל, שאף כשיבבה הנר דמערבא ישאר דולק נר התורה בבבל. ואמנם כן היה, כפי שידוע לנו, וכפי שיוצא מאותה ררשה מפורסמת בשבח שתי הישיבות בבבל הנמצאת במררש תנחומא פ׳ נח. ואף שהדגיש רש״י את הטעם הזה למאמר ה ש נ י של רב יהודה בשם רבו שמואל ״כשם שאסור לצאת מא״י לבבל כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות״, היתה כנראה דעתו שגם את מאמרו הראשון של רב יהורה בשם עצמו, יש לנמק באותו הטעם גופו, ומעתה לא יראו שני מאמרים אלה כסותרים זה את זה, כקושית המהרי״ט.
The Rambam understands Rav Yehudah as wanting to keep the Jews close to Israel, so that they can make aliyah quickly when the time comes. Rashi understands Rav Yehudah as wanting to keep the Jews in a place with strong Torah institutions, regardless of the physical distance from Israel.
A clear nafka minah would be whether the rule for Babylonia would still apply when that community no longer dominates in the Torah world. And indeed, the Rambam upholds the rule for his own time.
Rabbi Mirsky also notes how the Rambam and Rashi lived these understandings themselves. Rashi lived his life in France, which was among the most distant communities from Israel of any major Jewish community up to that time. The Rambam, on the other hand, stayed in Egypt, right next door to Israel, after his attempt at aliyah in 1165 didn't work out.
Nowadays, we're blessed with two major Torah centers in the world, New York and Israel. Both centers are flourishing unlike anything we've seen since at least Babylonia in Rav Yehudah's time. God willing, Jews worldwide will soon be coming back home, where they've always belonged since God promised it to the avot. Imagine what the combined Torah would look like!
No comments:
Post a Comment