והטוחן. אמר רב פפא: האי מאן דפרים סילקא - חייב משום טוחן. אמר רב מנשה: האי מאן דסלית סילתי - חייב משום טוחן. אמר רב אשי: אי קפיד אמשחתא - חייב משום מחתך.
Here’s how Soncino translates that to English:
GRINDING. R. Papa said: He who cuts up beets very fine is liable on account of grinding. R. Manasseh said: He who cuts chips [for fuel] is liable on account of grinding. Said R. Ashi: If he is particular about their size, he is liable on account of cutting.
Why did Rav Papa specify beets? There are three major interpretations in the rishonim.
Tosafot explain that Rav Papa’s ruling on cutting finely (from now on “dicing”) is limited to beets:
האי מאן דפרים סילקא — דוקא בסילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי.
The advantage of this explanation is the clearest hiddush for Rav Papa’s statement.
Then, at one extreme, Rabbeinu Hananel, the Rosh, and the Arukh (on סלת) say that dicing is never a prohibition of tohen, even for beets. They translate parim silka as crushing the beets, since after all tohen means grinding. The Rosh explains:
הטוחן אמר רב פפא האי מאן דפרים סילקא* בשבת חייב משום טוחן. פר"ח ז"ל עצי דקלים שעומדים (תיכי תיכי) +שיבי שיבי+ כעין נימין שכשמפרק הנימין הללו יוצא מביניהן כמו קמח דק לפיכך המנפצו חייב משום טוחן ופי' הגון הוא דומיא דסלית סילתי ומה שפרש"י דפרים סילקא שמחתך ירקות דק דק פירוש תמוה הוא דבר שהוא אוכל ומחתך אותו דק דק אין שייך ביה טחינה:
At the other extreme, the Semag (l"t 65), Or Zarua (2:60), Shut ha-Rashba (4:75), and Yireim (102) all say that dicing any vegetable transgresses tohen. This would be the only view that prohibits making an Israeli salad.
Here’s the Rashba:
+א"ה רמזה ב"י א"ח סי' שכ"ד, ובסימן שכ"א הביאה בקיצו'.+ שאלת: אם מותר לפרר פתותי לחם, לתת לפני התרנגולין בשבת? אם איכא למיחש משו' טחינה, או לא? דמסתבר' דשרי, כדקי"ל: דשווי אוכל' משווי. ותנן נמי (שבת קנ"ו ע"ב): מחתכין את הדלועי' לפני הבהמ' כו'. ולאו דוקא לפי הבהמה, דסגי לה בחתיכו' גדולות. אלא ה"ה לעופו'. דכל שיווי אוכלא שרי. ואורח' דמילת' קתני. אלא דקשיא לי ע"ז, הא דאמרי' בפ' כלל גדול (ע"ד ע"ב): האי מאן דפריס סילקא, חייב משום טוחן. ואם באנו לומר: דשלא לצורך היום קאמר, אלא כדי לבשלו לערב; וכמ"ש הרמב"ם ז"ל: המחתך את הירק דק דק כדי לבשל, ה"ז תולדת טוחן. והדבר צ"ע: אי טוחן ממש קאמר, היאך נתיר מלאכה דאוריית' מפני עופות ובהמה? גם מה שכתב הרב ז"ל /הרמב"ם/ לפי*כך, אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני הבהמה, בין דקה בין גסה, מפני שנרא' כטוחן. אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה, ואת הנבלה לפני הכלבים, שאין טחינה בפירות. לא ידעתי דעתו. שהרי בשבת (קנ"ה ע"א) משמע: דטעמא דאין מרסקין את החרובים, משום דמטרח באוכלא לא טרחינן. דחרובין דומיא דשחת כו', כרב, דקיימא לן כותיה. ועוד מאי קאמר: דאין טחינה בפירות? הלא עיקר הטחינה בפירות היא. כגון: חטים ושעורים. וחרו*בים עצמן פירות הן. ואיך אמר: שנראה כטוחן? ובערוך פירש: פריס סילקה: שהוא כעין כתושה /נראה שצ"ל כתישה/ ואינו כעין חיתו'. ובמה שפי' הגאון אלפסי ז"ל במאן סליק סלקי: שהטעם מפני הקמח הדק, כתב הרב הכהן ז"ל. דצ"ע, דלא גרעי עצים מסילקא ע"כ.
תשובה: מסתברא: דהא דפריס סילקא, דוקא במחתך דק דק, כדי לאוכלו למחר, או אפי' לבו ביום, ולאחר שעה. לפי שדרכו של סילקא לחתכו דק דק בשערב /אולי צ"ל: בערב/ בשולו. וכל שדרכו בכך, ומניחו לאחר שעה חייב. אבל לאוכלו מיד, מותר. שלא אסרו על אדם לאכלו /אולי צ"ל לאכול/ מאכלו חתיכו' גדולות או קטנות. דכענין שאמרו (שבת ע"ד ע"א) לענין בורר: היו לפניו שני מיני אוכלין, בורר ואוכל. בורר ומניח לא יברור. ואם בורר, חייב חטאת. ופירשה אביי דה"ק: בורר ואוכ' לאלתר. בורר ומניח לאלתר ולבו ביום, לא יברור. ואם בירר, נעשה כבורר לאוצר, וחייב חטאת. דאלמא: כל שאוכל לאלתר, כדרך שדרכן של בני אדם לאכול, אע"פ שיש באותו צד בעצמו חיוב חטאת, בשמניח לאחר זמן, ואפי' לבו ביום, וה"נ דכוותה היא. וכל מה שתפסת על הרב ז"ל, הדין עמך לפי דעתי. כי ההיא דאין מרסקין את החרובין, משום מיטרח באוכלא לא מטרחינן היא. כדאיתא התם בפרק מי שהחשיך, גם מה שאמ': שאין טחינה בפירות אלא בתבואה, וסילק' עצמה הויא תיובתיה. גם שחת וחרובין לפי דעתי גם בירושלמי אמרו: הדין דשחית תומא, כדמפריך ברישיה משום דש. כדמבחר בקליפתה משום בורר. כי שחיק במדוכתיה משו' טוחן. כדיהי' משקין משו' לש. גמר מלאכתו משום מכה בפטיש אלמא: בשחיקת השום יש בו משום טוחן. ומן הירושלמי ג"כ נלמוד: שהכל תלוי בין עושה ואוכל לאלת', לעושה ומניח לבו ביום. דהא דמפריך ראש של שום, מחייב משום דש ומשו' מכה בפטיש. ואלו לאכול לאלתר, כבר התירו בגמרא בפרק תולין (ק"מ ע"א), דאתמר התם: חרדל שלשו מע"ש למחר, ממחו בכלי ואינו ממחו ביד. ואסיקנא: ממחו בין ביד בין בכלי. והילכך: אף לפרר לפני התרנגולין, שמזונתם עליך, להאכילם מותר לאלתר. דשווי אוכלא משווינן.
The Rashba has a big hiddush here, that tohen immediately before eating is allowed, as with borer. We’ll get back to that.
We therefore have three major interpretations of Rav Papa: tohen never applies to dicing, tohen applies to all dicing, and tohen applies to dicing only certain things.
Rav Eliav Silverman, in Meshiv Nefesh, presents this mahloket as one of five nafka minah’s in his hakirah on tohen. There are two fundamental understandings of tohen. The first is that tohen means transforming a product through grinding. Wheat before grinding is entirely different from flour after grinding, making that case of tohen a clear creative act. The second is that tohen means reducing any food into smaller pieces. The problem is that it’s tough to see a melekhet mahshevet in going from big pieces of cucumber to smaller pieces of cucumber, but that is indeed what many rishonim hold.
What about the Rambam? He applies tohen to dicing vegetables, as an example of a toladah in Hilkhot Shabbat 7:5:
התולדה היא המלאכה הדומה לאב מאלו האבות, כיצד המחתך את הירק מעט מעט לבשלו הרי זה חייב שזו המלאכה תולדת טחינה, שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה, וכל העושה דבר הדומה לזה הרי זה תולדת טוחן, וכן הלוקח לשון של מתכת ושף אותו כדי ליקח מעפרו כדרך שעושים צורפי הזהב הרי זה תולדת טחינה.
But in 21:18, when discussing siddura de-pat itself, he qualifies that the hiyyuv of tohen is only when the vegetables are going to be cooked:
המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו הרי זה תולדת טוחן וחייב, לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה בין גסה מפני שנראה כטוחן, אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים שאין טחינה בפירות, ומתירין אלומות של עמיר לפני בהמה ומפספס בידו אלומות קטנות אבל לא אלומות גדולות מפני הטורח שבהן.
It sounds like the Rambam holds that dicing is only prohibited for foods that are not yet edible. This is how the Beit Yosef explains him. But the Minhat Hinnukh understands the Rambam’s condition as lav davka, and means that tohen is allowed immediately prior to eating, like the Rashba.
Of those three major views, the Shulhan Arukh follows the strictest. In O"H 321:12, he quotes the Rambam without qualification:
המחתך הירק דק דק, חייב משום טוחן.
At this point it looks like Israeli salads are in trouble.
But fortunately, the aharonim offer some leniencies. They quote the Rashba’s hiddush that the hetter of le-altar applies to tohen. But many add that it would be better to not chop the vegetables so fine in order to follow all opinions.
And so the Mishnah Berurah writes that there’s no need to protest when someone makes an Israeli salad right before the meal, 321:45:
(מה) שרי - ויש [מז] מפקפקין על היתר זה וגם בב"י כתב שאף מי שמכוין לאכול מיד ג"כ יזהר לחתוך לחתיכות גדולות קצת ומטעם זה כתבו [מח] כמה אחרונים ג"כ דנכון להתנהג כמו שכתב הב"י [מט] ומ"מ הנוהגין לחתוך הבצלים והצנון דק דק אין למחות בידם דיש להם על מי שיסמוכו ועכ"פ אסור לעשות עד יציאת בהכ"נ דבעינן סמוך לסעודה ממש כמ"ש בסימן שי"ט לענין בורר. והחותכים הבצלים והצנון דק דק שעה או שתים קודם הסעודה קרוב הדבר לומר שחייב חטאת והבצלים אסורים באכילה וגם דאז אסור משום בורר עיין בסוף הסימן בהג"ה [כ"כ בח"א]. ועיין בבה"ל דההיתר שזכר בהג"ה היינו כשחותכו בסכין אבל כשחותכו בכלי המיוחד לכך נראה דאסור בכל גוונא כשחותכו דק דק דגם בבורר גופא אם בכלי המיוחד לברירה בכ"ג חייב וכדלעיל בשי"ט ולפ"ז מסתברא דיש ליזהר במה שנוהגין לחתוך בצלים דק דק עם דג מלוח וכיוצא שלא יחתכם בכלי [שקורין האק מעסער] דאפשר דחשיב ככלי המיוחד רק בסכין בעלמא וגם בלא"ה אסור משום עובדא דחול וכנ"ל בסעיף יו"ד. המפרר חתיכת עץ שנרקב ועושה ממנו פולווער וכן המפרר צרור עפר חייב משום טוחן [שבת ע"ד]. וכן הנוסר עצים ליהנות בנסורת שלהן או השף לשון של מתכת [שקורין פיילי"ן בל"א] חייב משישוף בכל שהוא. והמחתך [נ] עצים דק ועושה אותן קטנים אם דקדק מהן כדי לבשל כגרוגרת מביצה חייב [רמב"ם ומ"א בסימן שי"ד]. ואם הוא חותך לחתיכות גדולות והוא מקפיד על המדה לחתכה בכוונה בזה המקום כדרך שנוהגין חוטבי עצים חייב משום מלאכת מחתך כמבואר ברמב"ם פי"א מהלכות שבת:
However, the Mishnah Berurah adds that you shouldn’t dice the vegetables with a special knife for dicing, which he calls a hak meser, because of uvdin de-hol.
There’s another side to be mekil from Rav Shlomo Zalman Auerbach, Minhat Shelomo 1:91:13:
יג. חיתוך פירות וירקות לחתיכות קטנות - בשבת
כתבו הפוסקים דהמבקע בשבת עצים לחתיכות קטנות חייב משום טוחן, עי' מ"ב סי' שי"ד ס"ק מ"א ובסי' שכ"א ס"ק מ"ה. והנה הרמב"ן במלחמות ריש פ"ג דביצה כתב דהמבקע עצים בקופיץ חייב סקילה משום טוחן, ולפי"ז צ"ל דטעמא שמותר לחתוך בשבת פירות וירקות גדולים לחתיכות קטנות שראויות מיד לאכילה הוא מפני שעדיין צריכים לשיניים הטוחנות אותם, ושאני ביקוע עצים שראויים לתפקידם מיד בלי שום טחינה, גם משום כך מותר לחתוך דק דק מהעובי של צנון וכדומה הואיל והחתיכות הן עדיין גדולות הזקוקין לשיניים טוחנות [ועי' בשו"ת אגרו"מ או"ח ח"ד סי' ע"ד מלאכת טוחן אות ג'], אולם החותך עצים דק דק כדרך שרגילים לחתוך עצים דקים ולהדביקם (דיקטים) נראה דשפיר חייב אע"ג שהם גדולים וארוכים, וכמבואר בשבת דף ע"ד ע"ב לענין כוורת, דאף שהם ארוכים חשיב טוחן מפני שהם דקים.
He is mehaddesh that the definition of grinding something into “fine” pieces is that they become small enough that you don’t have to grind them further with your teeth to eat them. This would seem to fall on the “new product” side of our hakirah.
So bottom line: most posekim say you should avoid cutting your Israeli salad too finely on Shabbat, but if you do, there are plenty of shittot to rely on. And as always, this blog takes no responsibility for your soul. Consult your rabbi for what you should do.
No comments:
Post a Comment