(יג) אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה׳ מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר:
(יד) אָז תִּתְעַנַּג עַל ה׳ וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל <במותי> בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה׳ דִּבֵּר:
(13) If you restrain your foot on the Shabbat, and from doing business on My holy day; and you call the Shabbat a delight, and God's holy day honored; and you honor it from doing your own ways, seeking business, and speaking about things; (14) then you will feel delight in God, and I will have you ride upon the high places of the world, and I will feed you the portion of Jacob your father; for the mouth of God has spoken.
The Gemara learns something from each phrase in the second half of verse 13, including that “your speech on Shabbat should not be like your speech during the week.”
+ישעיהו נח+ וכבדתו מעשות דרכיך, וכבדתו - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי. מעשות דרכיך - שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. ממצוא חפצך - חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין. ודבר דבר - שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. דבור - אסור, הרהור - מותר.
Here's the cutting-edge translation from Soncino:
And thou shalt honour it, not doing thine own ways: ‘and thou shalt honour it’, that thy Sabbath garments should not be like thy weekday garments, and even as R. Johanan called his garments ‘My honourers’. ‘Not doing thine own ways’, that thy walking on the Sabbath shall not be like thy walking on weekdays. ‘Nor finding thine own affairs’: thine affairs are forbidden, the affairs of Heaven [religious matters] are permitted. ‘Nor speaking thine own words:’ that thy speech [conversation] on the Sabbath should not be like thy speech on weekdays. ‘Speaking’: speech is forbidden, but thought [about mundane matters] is permitted.
What does this Gemara mean by requiring special speech on Shabbat?
Rashi says it means no discussing business:
שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול — כגון מקח וממכר וחשבונות.
Tosafot disagree, and say the point is reduce the amount of talking altogether. At they end they quote the Yerushalmi, that “they barely permitted greeting people on Shabbat”:
שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול — פי' בקונטרס כגון מקח וממכר ואין נראה לר"ת דהא כבר נפקא ממצוא חפצך אלא אומר ר"ת כדאמר בויקרא רבה (פ' לד) ר"ש בן יוחי הוה ליה אימא סבתא דהות מישתעיא סגיא אמר לה אימא שבתא הוא שתקה משמע שאין כל כך לדבר בשבת כמו בחול ובירושל' אמרי' בטורח התירו בשאלת שלום בשבת.
Radak's commentary on Isaiah 58:13 puts it similarly, that you should speak “calmly and with few words”:
ואמרו דבר, שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול, כלומר שידבר בשבת בנחת וימעט בדברים
The Beit Yosef (OH 307:1) references multiple sources that discourage idle talk, including the Yerushalmi, Tosafot, Rosh, Ran, Rambam, and Semag:
ואיתא בירושלמי (שבת פט"ו ה"ג) דאפילו בשיחת דברים בטלים צריך שלא להרבות. כן כתבו התוספות והרא"ש והר"ן בפרק אלו קשרים (תוס' קיג: ד"ה שלא, רא"ש סי' ב, ר"ן מב: ד"ה ודבר) והרמב"ם בפרק כ"ד (ה"ד) וכן כתוב בסמ"ג (לאוין סה, כב ע"ג): וכתוב בתרומת הדשן סימן ס"א דלספר שמועות מענייני מלכים ושרים וערך מלחמות וכיוצא בזה אם הוא מתענג בסיפורים שרי כדשרי לרוץ לבחורים המתענגים בריצתם וקפיצתם אבל אם המספר אינו מתענג בכך אלא שעושה כן לרצון חבירו יש חשש איסור לאותם שאינם מתענגים עכ"ל:
He also quotes the Termuat ha-Deshen who allows conversation about politics if people enjoy talking about it.
The Shulhan Arukh summarizes all this in his pesak, with a focus on not discussing business, and the Rema cites the Termuat ha-Deshen (307:1):
ודבר דבר (ישעיה נח, יג): שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול; הלכך אסור לומר: דבר פלוני אעשה למחר או סחורה פלונית אקנה למחר, ואפילו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות. הגה: וב"א שסיפור שמועות ודברי חדושים הוא עונג להם, מותר לספרם בשבת כמו בחול; אבל מי שאינו מתענג, אסור לאומרם כדי שיתענג בהם חבירו (ת"ה סי' ס"א).
The Mishnah Berurah adds some interesting details:
(א) אעשה למחר — ודוקא אם הוא דבר שאסור לעשותו בשבת ואפילו אם הוא רק איסור דרבנן. יש שכתבו דאפילו דבר מצוה כגון כתיבת ס"ת וכה"ג אסור לומר אעשה למחר אבל בא"ר וכן במאמר מרדכי וברכי יוסף חולקים עליהם וסוברים דכל לדבר מצוה שרי ומ"מ נכון לכתחלה להחמיר כשאין צורך לזה בדבורו היום [עיין בתו"ש] ואם מתיירא שיתרשל בדבר אז לכו"ע שרי לזרוזי נפשיה דאמירה לגבוה הוי כנדר [שם בתו"ש]. [...]
(ב) דברים בטלים — היינו שאין בהם זכר לעשיית מלאכה ולעסקים כלל וגם אין בהם דברי גנאי וקלות ראש דאל"ה אפילו מעט אסור:
(ג) עונג להם — ואסור לספר בשבת איזה דבר שמצטער בו:
(ד) מותר וכו' — ומ"מ יזהר מלהמשיך הרבה בזה דאף בדבר שהוא עונג גמור כמו אכילה ושתיה ושינה מבואר בסימן ר"צ ובב"י בסימן רפ"ח דאין להמשיך הרבה דלאלו שאינם עוסקים בתורה בימות החול ניתן שבת עיקרו לד"ת ואפילו לת"ח היגעים בתורה כל ימות השבוע ג"כ איתא באחרונים שלא ירבו בו יותר מדאי משום בטול תורה:
(ה) לספרם וכו' — לאו משנת חסידים היא והנשמר מלדבר דברי חול קדוש יאמר לו. ואנשי מעשה נזהרים ביותר מזה שלא לדבר בשבת אפילו דברים הכרחיים כ"א בלשון הקודש [ונראה שטעמם הוא למגדר מלתא כדי שלא יבואו לשיחה בטלה] כ"כ בא"ר. איתא בשל"ה קבלתי אדם המבקר לחבירו בשבת בשחרית לא יאמר לו כדרך שאומר בחול צפרא טבא רק יאמר לו שבת טבא [בלשון קודש או בלשון חול כמנהגנו היום] כדי לקיים זכור את יום השבת:
Don't miss the point near the end about the “men of deeds” who would only speak in Hebrew on Shabbat.
To end with an old joke about selling a car—I've been told that it's so old, they used to tell it about a horse...
People often excuse not-Shabbosdik conversation by saying nisht Shabbos geredt, “Not to speak of this on Shabbat, but...”
Two men were once sitting together in shul, and one says to the other, “Nisht Shabbos geredt, I'm interested in selling my car.”
“Nisht Shabbos geredt, for how much?”
“Nisht Shabbos geredt, $5000.”
“Nisht Shabbos geredt, I'll think about it.”
Later, during kiddush, they speak again.
“Nisht Shabbos geredt, I'll offer you $2000 for the car.”
“Nisht Shabbos geredt, I sold it already.”
No comments:
Post a Comment