“Then let God compare it to nevelah!”

Since my last post, Daf Yomi has moved on to kil’ayim, poletet shikhvat zera, mattan Torah, back to shi’urim for hotsa’ah, and now has begun Perek ha-Matsnia on 90b. But this blog is still stuck on the objection of the Gemara on 82b,

ולוקשה רחמנא לנבלה!

This seems like an important point for the Talmud Bavli’s view of Torah she-ba’al peh, so I’m going giving it at least one more post.

The background is that Rabbi Akiva and the Sages disagree on whether the impurity of an idol works like that of a niddah or like that of a sherets. Each quotes a biblical verse for support. The rishonim understand the impurity of idols to be a rabbinic decree, so those verses are really asmakhtot, not sources. But then Rabbah qualifies the Sages’ opinion so that the impurity of idols is more like that of a nevelah than a sherets. The Gemara objects, “Then let the Merciful One [in the Torah] compare [the impurity of idols] to nevelah!”

Why does the Gemara expect the Torah to match a much later rabbinic decree?

My first thought was to understand the Gemara as saying that the Sages should have found a more appropriate asmakhta, but that doesn’t fit the language: Let God make the proper comparison. The Torah is expected to fit the decree.

Three other directions an explanation could take:

One, the Gemara here actually assumes tum’at avodah zarah to be de-orayta, not de-rabbanan, so it should have an appropriate source in the Torah. This is a pretty natural way to read the Gemara, but goes against the rishonim, who say based on 83b that this is all de-rabbanan.

Two, the rabbis based their decrees on comparisons they found in the Torah, so we expect the comparisons to be there. This again is a bit dohak in the words, ולוקשה רחמנא, since the question really should go back to the rabbis, not the Torah.

Three, the rabbis instituted the decree with divine assistance, along the lines of sod Hashem li-yre’av, so the Torah ought to contain an appropriate source for it. This makes a big theological assumption about rabbinic decrees: they were already there in the Torah centuries in advance, to the extent that the Torah can be brought as evidence for understanding the decrees. But this seems to fit best in the words and the rishonim.

Last post, I mentioned the Penei Yehoshua, who comes up with a mehalekh that combines the Bavli and Yerushalmi. It has its own difficulties, but here’s the Yerushalmi, Shabbat 9:1:

כתוב תועבה בנידה וכתוב תועבה בעבודה זרה וכתוב תועבה בשרצים כתיב תועבה בנידה כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה וגומר תועבה בעבודה זרה ולא תביא תועבה אל ביתך וגו’ תועבה בשרצים לא תאכל כל תועבה אבל אין אני יודע לאי זה מהן הוקשה רבי עקיבה אומר לתועבה שבנידה הוקשה מה הנידה מטמא במשא אף עבודה זרה מטמא במשא אי מה הנידה מטמא באבן מסמא אף עבודה זרה מטמא על גבי אבן מסמא

רבי זריקן בשם רב יהודה ואית דאמרין בשם רב חסדא מודה רבי עקיבה לחכמים שאין עבודה זרה מטמא על גבי אבן מסמא

ורבנן אמרי לתועבה שבשרצים הוקשה מה השרץ מטמא בהיסט אף עבודה זרה מטמא בהיסט אי מה השרץ מטמא בכעדשה אף עבודה זרה מטמא בכעדשה

רבי זעורה ר’ יצחק בר נחמן בשם רבי לעזר רבי אבהו בשם ר’ יוחנן ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה המת מטמא בכזית אף עבודה זרה מטמא בכזית אי מה המת עד שיכניס ראש אצבעו אף עבודה זרה עד שיכניס ראש אצבעו נתיצה נתיצה מבית המנוגע מה בית המנוגע עד שיכניס ראשו ורובו אף עבודה זרה עד שיכניס ראשו ורובו אמר רבי חנניה זאת אומרת שאין טומאת עבודה זרה מחוורת דלא כן מקישה לקלים ואינו מקישה לחמורים אמר ר’ מנא מחוורת היא ולמה הוא מקישה למת לשרץ ללמד מהם לקלים שבה הדא דאת אמר בעבודה זרה שבורה אבל בשלימה אפי’ כל שהו’ דא"ר חונה ר’ חמא בר גוריון בשם רב הבעל ראש גוייה היה ונאפון היה וישימו להם בעל ברית לאלהים

מה טעמא דר’ עקיבה תעב תתעבנו כנידה מה טעמון דרבנין שקץ תשקצנו כשרצי’ מה מקיימין רבנן טעמא דר’ עקיבה תעב תתעבנו צאיהו נבליהו מה מקיים ר’ עקיבה טעמון דרבנן שקץ תשקצנו שקציהו נבליהו מניין לרבנן נבליהו רבי שמואל רבי אבהו בשם רבי אלעזר צא תאמר לו צואה תאמר לו צאיהו נבליהו את שקורין אותו פני מלך קורין אותו פני כלב עין כוס עין קוץ גדיא גלייא רבי תנחומה בשם רב חונא העי אשר עם בית און מקדם לבית אל מקדם היו קורין אותו בית אל ועכשיו קורין אותו בית און תני בשם רבי אלעזר לא רצה להיקרות עמדה קורין אותה עמידה דא"ר אבא בר כהנא תמן צווחין לפעלה טבא עמדה וצווחין לרחוץ של מימי רגלים עמידה מה מקיים רבי עקיבה צא תאמר לו רבי יוסי בי ר’ בון רב חונה בשם רב יוסף מיכן שאין אומרים לאדם צא עד שיכניס ורובו

Notice how the opening statement of the Yerushalmi makes the assumption that I said last week was missing in the Bavli: Rabbi Akiva holds that avodah zarah is metamme’ah through magga, massa, and even mesama, and the Hakhamim hold only through magga (which the Yerushalmi calls heset). Throughout the discussion, the Yerushalmi assumes that each tanna has only his own hekesh, and has to deflect the other tanna’s hekesh, not incorporate it. And the Yerushalmi never raises hypothetical hekeshim and then ask why the Torah didn’t make them.

This isn’t the first time that I had difficulty with the methodology of the Bavli, and then found that the Yerushalmi takes a different route that I like a lot more. I guess I side with Bereshit Rabbah 16:4:

אֵין תֹּורָה כְּתּוֹרַת אֶרֶץ יִשְרָאֵל, וְאֵין חָכְמָה כְּחָכְמַת אֶרֶץ יִשְׁרָאֵל.

There is no Torah like the Torah of the Land of Israel, and no wisdom like the wisdom of the Land of Israel.

So, in conclusion, make aliyah.