Thursday, October 18, 2012

Basics of tum’ah, part 1: what it means

As the current few dappim of Daf Yomi deal with issues of ritual impurity, I thought I would help myself out by organizing the basics of the topic.

The Encyclopedia Talmudit was helpful in putting this together—thank God all the relevant articles start with ט, since the encyclopedia only goes midway through כ. Also helpful was, well, you know.

I'll go through mahshavah in part 1, and then in part 2 I'll outline the halakhot.

What is tum’ah?

A person becomes tame (that's how I transliterate טמא, "tah-mey") through contact with death, and as long as he has this status, he must stay away from matters of holiness.

What exactly is this impurity?

There are two main perspectives on the reality of tum'ah. One sees it as an objective phenomenon that exists in the world, and the laws of tum'ah teach us how this phenomenon spreads and how to remove it. The other perspective sees tum'ah as having no objective reality at all. All its details are legal constructs decreed by God, and the status of tum'ah exists only in subjective thought.

At one extreme, Seforno understood tum'ah as a spirit that attracts shedim. As he writes, in part, in Kavvanot ha-Torah:

At the other extreme is the Rambam, who writes how tum'ah is a decree "dependent on the intention of the heart" at the end of Sefer Taharah (Hilkhot Mikva’ot 11:12):

דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים, וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב, ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל, ואעפ"כ רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואע"פ שלא נתחדש בגופו דבר כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור, הרי הוא אומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם, השם ברחמיו הרבים מכל חטא עון ואשמה יטהרנו אמן.

Rav S. R. Hirsch strongly argues for the latter perspective, in a lengthy essay on the details of tum'ah found in his commentary on Lev. 11:46 (trans. Isaac Levy, 2nd ed.):

That in the objects and conditions which are affected by the Law of טומאת מגע, we have not to deal with some mystic miasma which although invisible, is real and material, and by proximity or contact with a corpse or carcase or bodily ailment some noxious effuvia passes over and takes hold of persons or things; but that in all cases we are dealing with ideas, notions and impressions which are brought about by the object concerned and its connections and which are to be corrected by the methods prescribed, all seems to be clear in, we might say, every single detail of these laws.

Rav Hirsch goes on to, indeed, expound every single detail of these laws. But I suspect that he rejects "some mystic miasma" more in response to Reform scholars than rabbis like Seforno.

In fact, although at first glance the two perspectives on tum'ah sound fundamentally different, the deeper you investigate the logic behind them the harder they are to tell apart. I might suggest that they differ more in the language they use than in the ideas they represent.

What is the reason for tum'ah?

Whether tum'ah is an objective phenomenon or subjective construct, it is God's Will, and we may ask why He instituted it. But we might not get an answer. Here's what Rabbi Yohanan ben Zakkai says about the logic of purity and impurity in Bamidbar Rabbah, 19:8:

שאל גוי אחד את רבן יוחנן בן זכאי: אילין עובדייא דאתון עבדין נראין כמין כשפים! אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה, ואחד מכם מיטמא למת – מזין עליו שתיים ושלוש טיפין, ואתם אומרים לו: טהרת! אמר לו: לא נכנסה בך רוח תזזית מימיך? אמר לו: לאו. ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית? אמר לו: הן. אמר לו: ומה אתם עושין לו? אמר לו: מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו, ומרביצים עליה מים, והיא בורחת. אמר לו: ישמעו אזניך מה שאתה מוצא מפיך! כך הרוח הזו – רוח טומאה... מזין עליו... והוא בורח! לאחר שיצא, אמרו לו תלמידיו: רבינו! לזה – דחית בקנה, לנו – מה אתה אומר?! אמר להם: חייכם! לא המת מטמא, ולא המים מטהרין, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי, דכתיב: "זאת חוקת התורה" (במדבר י"ט, ב.)

It’s worth translating the end of that:

[Rabbi Yohanan ben Zakkai] said to them: The dead body does not cause impurity, and the waters do not purify. Rather, the Holy One, blessed be He, said: “I ruled a law, I decreed a decree, and you may not violate my decree, as is written [about purification]: “This is the law of the Torah” (Num. 19:2).

The laws of tum'ah are the paradigm of hok, a God-given decree that transcends human logic. On top of that, numerous sources discourage us from divining the reasons for mitsvot in general.

But nonetheless, many Jewish thinkers have offered explanations for the laws of tum'ah.

Many philosophers note that the sources of tum'ah are either death or the loss of potential for life. The Kuzari writes (2:60):

אמר החבר: כבר אמרתי לך שאין ערך בין שכלנו ובין הענין האלהי, וראוי שלא נטרח לבקש עלת אלה הגדולות והדומה לזה. אבל אני אומר אחר בקשת המחילה מבלתי שאגזור שהוא כן, שאפשר שתהיה הצרעת והזיבות תלויות בטומאת המת, כי המות הוא ההפסד הגדול, והאבר המצורע כמת והזרע הנפסד כן, מפני שהיה בעל רוח טבעי מוכן להיות טפה שיהיה ממנה אנוש, והפסדו כנגד כח החיות והרוח, ואיננו משיג בהפסד הזה לרב דקותו אלא בעלי הרוחות הדקות והנפשות החשובות, המשתדלות להדבק באלהות והנבואה או בחלומות האמתיות והמראות הברורות. ועוד יש עם שימצאו כובד בעצמם בעוד שלא רחצו מקריים, וכבר נוסה, שמפסידים במגעם הדברים הדקים, כפנינים והיינות, ורובנו משתנה מקרבת המתים והקברות, ומתבלבלת נפשנו זמן מה בבית אשר היה בו מת, ומי שהוא עב הטבע אינו משתנה לזה. כאשר אנחנו רואים דמיון זה בשכליות, מי שהוא מבקש לזכות מחשבתו בחכמות המופתיות, או זכות נפשו לתחנה ולתפלה יצא היזק מישיבת הנשים, וחברת הליצנים והתעסק בשירי האהבה והשחוק.

He describes how contact with death distracts from service of God. Note how he expresses his hesitancy and humility before giving his interpretation.

Rav Hirsch takes idea further, in the essay cited above. Death represents the loss of "moral freedom" of man in this world. Tum'ah encourages us to remember our moral freedom:

We have repeatedly had occasion to remark how a dead human body tends to bring home to one's mind a fact which is able to give support to that pernicious misconception which is called טומאה. For, in fact, there lies before us actual evidence that Man must—willy-nilly—submit to the power of physical forces. That in this corpse that lies before us, it is not the real human being, the real human being, the actual Man, which the posers of physical force cannot touch, had departed from here before the body—merely its earthly envelope—could fall under the withering law of earthly Nature; [...] that in life, thinking striving and accomplishing Man can master, rule, and use even his sensuous body with all its innate forces, urges, and powers, with God-like free self-decision, within the limits of, and for the accomplishment of, the duties set by the laws of morality; all these are Truths which, in face of human frailty and the posers of the forces of Nature which the appearance of Death preaches, are to be brought again and again to the minds of living people, so they remain conscious of their unique position of freedom in the midst of the physical world, and remain for ever armed in proud consciousness of their freedom, armed against the doctrine of materialism.

Similarly, in part 1, chapter 7 of Halakhic Man, Rav Soloveitchik writes about tum'ah in the context of Judaism's affirmation of life over death. From pages 30–31:

Halakhic man's relationship to transcendence differs from that of the universal homo religiosus. Halakhic man does not long for a transcendent world, for "supernal" levels of a pure, pristine existence, for was not the ideal world—halakhic man's deepest desire, his darling child—created only for the purpose of being actualized in our real world? It is this world which constitutes the stage for the Halakhah, the setting of halakhic man's life. It is here that the Halakhah can be implemented to a greater or lesser degree. It is here that it can pass from potentiality to actuality. It is here, in thes world, that halakhic man aquires eternal life! "Better is one hour of Torah and mitzvot in this world than the whole life of the world to come," stated the tanna in Avot [4:17], and this declaration is the watchword of the halakhist. [...]

Judaism has a negative attitude toward death: a corpse defiles; a grave defiles; a person who has been defiled by a corpse is defiled for seven days and is forbidden to eat any sacred offerings or enter the Temple; a Nazarite who has been defiled by a corpse cancels his previous count and must carry out the shaving of his head for defilement and bring an offering; the priests of God are forbidden to defile themselves with the dead. He whose holiness is of a higher order than the holiness of his fellow is subject to a more severe prohibition against defilement.

In contrast to these views, the Rambam writes that the goal of tum'ah is encouraging reverence for holiness (The Guide for the Perplexed, 3:47, trans. Michael Friedlander):

The object of the Sanctuary was to create in the hearts of those who enter it certain feelings of awe and reverence, in accordance with the command, "You shall reverence my sanctuary" (Lev. xix. 30). But when we continually see an object, however sublime it may be, our regard for that object will be lessened, and the impression we have received of it will be weakened. Our Sages, considering this fact, said that we should not enter the Temple whenever we liked, and pointed to the words: "Make thy foot rare in the house of thy friend" (Prov. xxv. 17). For this reason the unclean were not allowed to enter the Sanctuary, although there are so many kinds of uncleanliness, that [at a time] only a few people are clean. For even if a person does not touch a beast that died of its own accord (Lev. xi. 27), he can scarcely avoid touching one of the eight kinds of creeping animals (ibid. 29, seq.), [etc.]... All this serves to keep people away from the Sanctuary, and to prevent them from entering it whenever they liked. Our Sages, as is well known, said, "Even a clean person may not enter the Sanctuary for the purpose of performing divine service, unless he takes previously a bath." By such acts the reverence [for the Sanctuary] will continue, the right impression will be produced which leads man, as is intended, to humility.

The above interpretations all focus on a subjective attitude toward tum'ah. In contrast, some philosophers associate tum'ah with contamination of the soul, which sounds more in line with the objective interpretation of tum'ah. So, for example, writes the Hinnukh (mitsvah 362):

משרשי המצוה, לפי שענין הטומאה ידוע לחכמים שיחליש כח הנפש השכלית ויערבב אותה ויפריד בינה ובין השכל עליוני השלם ותהי נפרדת עד אשר תטהר, וכמו שכתוב בענין הטומאה [ויקרא י”א, מ”ג] ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, ודרשו זכרונם לברכה [יומא ל”ט ע”א] ונטמתם בם, כלומר שמעינות השכל מטמטמים בטומאה. על כן במקום הקדוש והטהור אשר רוח אלהים שם אין ראוי להיות בו האיש המלוכלך בטומאה. והענין הזה יש לדמותו על דרך משל לפלטרין של מלך שמרחיקין ממנו כל איש צרוע ונמאס בגופו או אפילו במלבושיו, וכעין מה שכתוב [אסתר ד', ב'] כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק.

The Lubavitcher Rebbe describes tum'ah as a deeper evil than that of sin:

The distinction between a prohibition and impurity can be explained as follows: Prohibitions guard against a type of evil that can be appreciated by mortal intellect or emotion. For example, forbidden foods dull the sensitivity of the heart and mind. Even when exceptions are allowed, e.g., a pregnant woman who smells the fragrance of forbidden food and is aroused, and is therefore granted permission to taste it, partaking of such food still imparts undesirable tendencies.

Impurity, by contrast, refers to a dimension of evil which cannot be appreciated by mortal hearts and minds. Instead, it is as the Midrash states: "It is a statute which I (G-d) ordained, a decree that I instituted."


Although the evil associated with a prohibition can be appreciated more readily than the evil associated with impurity, there is a more severe dimension associated with impurity. For since the evil associated with impurity is not easily discerned, one will not eradicate it through teshuvah as quickly as one would correct error involving those matters specifically forbidden by the Torah.

Moreover, as reflected by the fact that ritual impurity is a quality which cannot by grasped by mortal intellect, it mars the levels of soul that transcend reason and understanding.

Note how he understands the idea of tum'ah being a decree—not that it's a subjective construct, but an objective dimension of evil! This is what I mean about the subjective/objective distinction being blurry.

Must we avoid tum’ah?

The word tum’ah is used multiple times in the Torah regarding sins unrelated to ritual purity, expressing how the sin defiles the person or the Land. The word also expresses disgust toward non-kosher animals.

But regarding ritual purity, multiple sources see tum’ah in purely neutral legal terms. There’s no need to avoid it, as long as you’re careful about touching kodesh when you have it.

The Rambam counts 13 positive commandments in the Torah about transmitting tum’ah. He notes, however, that these commandments only define a status of tum’ah, and there is no commandment to either avoid or pursue tum’ah (although two types of people, the kohen and nazir, are prohibited from contracting tum'at met). Contracting or removing tum’ah is entirely reshut (Mitsvot Aseh 96):

ואני אזכור עתה הקדמה ראוי שתזכור אותה בכל מה שנזכור ממיני הטומאות. והיא כי זה שנמנה כל מין ומין מן הטומאות מצות עשה אין ענינו שנהיה חייבין להטמא בטומאה ההיא ולא גם כן שנהיה אנחנו מוזהרין מהטמא בה ותהיה מצות לא תעשה. ואמנם היות התורה אומרת כי מי שיגע בזה המין נטמא או זה הדבר יטמא על תואר כך למי שנגע בו היא מצות עשה. כלומר שזה הדין שנצטוינו בו הוא מצות עשה והוא אמרנו שמי שנגע בכך על תואר כך נטמא ומי שהיה על ענין כך לא יטמא. וההטמא בעצמו רשות אם רצה יטמא ואם רצה לא יטמא. ולשון ספרא (שמיני פ”ד ה”י) ובנבלתם לא תגעו [יא ח] יכול אם נגע אדם בנבלה ילקה ארבעים תלמוד לומר [יא כד] ולאלה תטמאו יכול אם ראה אדם נבלה ילך ויטמא לה תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו הא כיצד הוי אומר רשות. והמצוה הוא מה שנאמר לנו בדין זה שמי שנגע בזה נטמא ויהיה טמא ויתחייב לו מה שהתחייבו הטמאים לצאת חוץ למחנה שכינה (ע' לא) ושלא יאכל קדש ושלא יגע בו (ל”ת קכט) וזולת זה. וזה הוא הצווי כלומר היותו טמא בזה המין כאשר נגע בו או כשהיה אצלו בענין כך. וזכור זה הענין בכל מין ממיני הטומאה:

In fact, the Ramban objects to the Rambam counting these mitsvot among the 613, being as they are reshut.

Of course, those who regard tum’ah as a negative influence would encourage you to avoid it nonetheless. Also, practically speaking, you need to be tahor to fulfill mitsvot like hallah, terumah, aliyyah la-regel, and so on.

So that's what tum'ah is about. All the laws themselves—what creates tum'ah, what spreads it, what to do about it—are coming soon in part 2.

Update, 10/20/2012: Revised and expanded the post.

No comments: